תנו לי רגע לבד

כמו חורים שנפערים במציאות, כך נקלעתי שוב לדירה ההיא. שעת ערב, דירה קטנה, עלובה ואפלה. שוכנת בה אישה מוזנחת כבת 50. יושבת סביב לשולחן ארוך, מטליאה ומתקנת בגדים בחוט ומחט. משום מה יש לי היכרות מוקדמת איתה, לא סתם הגעתי אליה. אני מדברת איתה על החיים, ואז מסובבת אליה את הגב וצופה החוצה מבעד לחלון המזרחי. אני רואה שם עיר בנויה בלובן בוהק על רקע נוף מדברי. הבניינים נמוכים להפליא ודומים למצבות.

(נחלם בפברואר 2015)